מפגש מרגש: הלוחמת שנהרגה הצילה את מאור עיניהם

הלוחמת הצעירה שנהרגה בפיגוע הירי שהתרחש לפני חג הסוכות במחסום שועפת, סמלת נועה לזר ז"ל, תרמה לאחר מותה את קרניות עיניה והצליחה לסייע להצלת מאור עיניהם של שני מושתלים – חיים ישראל (32) וירמיהו יעקובי (61) – אשר נפגשו שלשום (ד') בבית החולים הדסה עין כרם עם בני משפחתה של הלוחמת הצעירה.

קארין, אמה של הלוחמת הצעירה, מספרת בכתבה חדשה שראתה אור באתר ynet כי "הייתי חייבת להגיע לבית החולים הדסה לפגוש את המשפחות ואת המושתלים שבגופם הושתלו הקרניות של נועה שלנו ז״ל. הקרניות של נועה אפשרו להם לראות. היה מפגש מרגש מאוד עם המון דמעות וכאב, כולנו התחבקנו ממושכות. נועה במותה הטרגי חסרה לנו מאוד, בכל דקה, והכאב שלנו לא מרפה, קשה לנו מאוד״. בנוגע לבקשה לתרומת הקרניות שהגיעה מיד לאחר מותה היא מספרת כי "זה לא רגע פשוט וזה מאוד אינדיבידואלי. עשר דקות לאחר אותו הרגע שבו הודיעו לי שהיא נהרגה, נכנסו לחדר ממחלקת השתלות ואמרו לי שאפשר לתרום רק את הקרניות, ואני מיד אמרתי שכן, ושאני לא רוצה לחשוב על זה. אין בזה נחמה, זה לא באמת מנחם אותי כי אין לי את נועה, אבל זה עזר לשני אנשים, נתן להם חיים טובים יותר אז יש בזה משהו מרגש, ויש הרגשה שמשהו ממשיך הלאה, וכמובן שזה חשוב מאוד".

ירמיהו יעקובי, אחד המושתלים שמאור עיניו ניצל בזכות התרומה של הלוחמת הצעירה, מוסיף כי "השמחה שלנו מלווה בעצב עמוק. הפנים של נועה כל הזמן בדימיון שלי". "בעלי קיבל עין, זה שינה לו את החיים", סיפרה בהתרגשות אשתו, ליאת יעקובי, לפני המפגש עם משפחת לזר, "לא ראינו אותם עד היום ואני מאוד מתרגשת מהמפגש. רק אחרי ההשתלה סיפרו לנו בבית החולים ממי קיבלנו את הקרנית ואנחנו מודים מקרב לב למשפחה. אין מילים – מה שאני אגיד לא יספיק. הייתי רוצה שכל מי שיכול יחתום על כרטיס אדי לתרומת איברים – זה נותן חיים חדשים".

בני משפחתה מספרים כי "נועה הייתה ילדה מהממת, גם פנימית וגם חיצונית, כולנו מתגעגעים אליה מאוד. היא הייתה מאוד כריזמטית, ידעה בדיוק מה היא רוצה. היא ביקשה להתגייס ולהיות לוחמת מעברים למרות שידעה שיש בזה סיכון. היא מאוד רצתה לתרום, ליהנות בשירות הצבאי המפרך – היא אהבה את התפקיד למרות שהוא קשוח. היא עשתה את הכול במסירות מלאה. תמיד כשהייתה במשמרת נתנה את המאה אחוז שלה. ככה הייתה נועה שלנו. נועה הגנה עלינו במה שהיא עשתה, היו שם תפיסות מאוד חשובות שם של הברחות ומניעת פיגועים גדולים", הסבירה האם, "היא לא והרגישה מאוד מוגנת, לא היה בה פחד. היא אמרה לי 'אל תדאגי, אני מוגנת'. אני לא ישנתי בלילות, אבל היא לא חששה".